יש צורך בקריטריונים להכרה בנכסים כדי לקבוע אילו נכסים ייכללו במאזן. כאשר מבוצעת הוצאה, ניתן להכיר בה כהוצאה או כנכס, כאשר ההכרה כהוצאה היא הנחת ברירת המחדל. מרבית ההוצאות יוכרו בבת אחת כהוצאות, מכיוון שהן משקפות את הצריכה המיידית של ההוצאה הבסיסית. לדוגמא, הוצאה על ציוד משרדי מחויבת בהוצאה עם ההוצאה.
במספר מצומצם של מקרים ניתן יהיה במקום זאת להכיר בהוצאה כנכס ובכך לדחות את הכרתה כהוצאה. הקריטריון העיקרי להכרה בנכסים הוא שההוצאה תביא לתועלת כלכלית שתזרום לבעלים בתקופות הדיווח העתידיות. לאחר מכן הנכס מחויב בהוצאות על פני מספר התקופות הצפוי בהן יתממשו יתרונות כלכליים. יוצא מן הכלל הוא נכס הקרקע, הנחשב לבעל חיים בלתי מוגבלים - קרקע נותרה נכס לתמיד.
לדוגמא, חברה קונה מכונה לייצור ווידג'טים תמורת 100,000 דולר, ומצפה להשתמש במכונה בחמש השנים הקרובות. בהתבסס על מידע זה, ההוצאה הראשונית מוכרת כנכס, אשר מחויבת בהוצאות באמצעות שיטת פחת כלשהי במהלך התקופה הצפויה לחמש שנים.
קריטריון נוסף המשמש להכרה בנכס הוא כי חייבת להיות דרך אובייקטיבית למדידת הנכס. לדוגמא, מחיר הרכישה של נכס קבוע הוא מדידה אובייקטיבית, מכיוון שהקונה מוציא סכום כספי ספציפי. עם זאת, לא ניתן למדוד באופן אובייקטיבי נכס בלתי מוחשי שנוצר באופן פנימי, כגון ערך יחסי הלקוחות. לפיכך, לאור קושי המדידה, לא ניתן להכיר בנכס מסוג זה כנכס (אלא אם כן הוא מתייחס לרכישה, ובמקרה זה חלק ממחיר הרכישה מוקצה לנכסים הבלתי מוחשיים של הרוכש).
קריטריון נוסף להכרה בנכס הוא מהותיות ההוצאה. מעקב אחר נכסים גוזל זמן רב וכך יש להימנע מנקודת מבט פקידותית. עסק בדרך כלל מטיל סף שמתחתיו כל ההוצאות מחויבות בהוצאות כדי לצמצם את מספר רשומות הנכסים שלו. לדוגמא, עסק מגדיר את מגבלת המכסה על 2,500 דולר, מה שאומר שכל המחשבים הניידים שנרכשו מחויבים בהוצאות, למרות שהם בהחלט יספקו הטבות במהלך השנים הקרובות.
