דמי הכיס כוללים פריטי נסיעות ובידור ודמי צילום. אם לקוח מסכים להחזיר לך הוצאות אלה, תוכל לרשום את ההוצאות המוחזרות כהכנסות. תקן ה- GAAP העומד בבסיסו העוסק בבעיה זו הוא נושא כוח המשימות המתעוררים (EITF) מספר 01-14, "אפיון דוח רווח והפסד בגין ההחזרים שהתקבלו בגין הוצאות מחוץ לכיס." EITF הצהיר כי אתה מדווח על התשלומים כהכנסות. הסיבה העיקרית שהם נתנו לעשות זאת הייתה שתשלומי לקוחות עבור עלויות משלוח וטיפול כבר מתייחסים כהכנסות, וזה בעצם אותו המצב. ה- EITF גם הצהיר כי זה הגיוני מכיוון שהקונה נהנה מההוצאות ולא מהמוכר. כמו כן, למוכר יש סיכון אשראי,מכיוון שהוא מקבל החזר מהקונהלאחר ששילם עבור ההוצאות.
וכדי להיות הוגנים מול ה- EITF, הם הצביעו על אחת מאותן נקודות "מצד שני", שהחברה לא מרוויחה שום רווח מהוצאות אלה, והיא נוטה להצביע על התייחסות אליהן כהפחתת הוצאות ולא כהכנסות. .
יש כמה חורים בטיעון הזה. ראשית, הוא נוטה להפריז בהכנסות. זה יכול להיות סכום לא משמעותי עבור חברה שמוכרת מוצרים, אך זה יכול להיות פריט די גדול עבור חברת שירותים מקצועית שגובה באופן שוטף דמי כיס ללקוחותיה.
הנקודה השנייה שלי היא תיאורטית, והיא שההכנסות צריכות לשקף את הפעילות המניבה הכנסות של החברה, כמו מתן שירותי ייעוץ או משלוח מוצר. החזר כספי עבור דמי כיס אינו פעילות מניבה הכנסות. זה פשוט אומר שכל גורם כלשהו יכול היה לשלם עבור ההוצאה מראש, ובמקרה היה זה נוח יותר עבור המוכר לעשות זאת.
לכן, שקול מצב בו הקונה נותן את כרטיס האשראי הארגוני שלו למוכר, והוא אומר למוכר להשתמש בכרטיס כדי לשלם עבור כל דמי הכיס הללו. כעת מסלול ההוצאות עובר לחלוטין על המוכר, והקונה משלם. המוכר לא רושם שום הוצאה, ואין הכנסות.
זה אולי נראה כמו ויכוח על שום דבר, מכיוון שהמוכר לא רושם שום שינוי ברווח ולא משנה איך אתה מטפל בהחזרים מחוץ לכיס - רק ההכנסות ונתוני ההוצאות המקזזות מושפעים. עם זאת, זה יכול לתת רושם של עסק גדול ממה שהוא באמת.
