תפיסת אחזקת ההון קובעת כי אין להכיר ברווח אלא אם עסק שמר לפחות על סכום נכסיו נטו במהלך תקופת חשבונאות. אם נאמר אחרת, משמעות הדבר היא שהרווח הוא למעשה הגידול בנכסים נטו במהלך תקופה. תפיסה זו אינה כוללת את תזרים המזומנים וההזרמים הבאים המשפיעים על הנכסים נטו:
גידול בנכסים ממכירת מניות לבעלי המניות (מגדיל מזומנים)
ירידה בנכסים מתשלום דיבידנדים או חלוקות אחרות לבעלי המניות (הקטנת מזומנים)
הרעיון של אחזקת הון יכול להיות מוטה על ידי אינפלציה, מכיוון שלחץ בלתי אינפלציוני בהכרח יגדיל את הנכסים נטו, גם אם סכום הנכסים הבסיסי לא השתנה. לפיכך, נכון יותר להתאים את הנכסים נטו להשפעות האינפלציה כדי לראות אם התרחשה תחזוקת הון. נושא זה חשוב במיוחד אם עסק פועל בסביבה היפר-אינפלציונית.
מבחינה טכנית, תפיסת אחזקת ההון פירושה שיש לבדוק את כמות הנכסים נטו לשינויים לפני קביעת הרווח שנוצר במהלך תקופת חשבונאות. מנקודת מבט מעשית, זה נעשה לעיתים רחוקות - בקרים פשוט מחשבים את סכום הרווח ולא בודקים אם הם עומדים בתפיסת אחזקת ההון בכלל.
הרעיון לשמירת הון עוסק בשינוי נטו ביתרות החשבון בתקופת חשבונאות; היא לא עוסקת בתחזוקה נאותה של הציוד הפיזי בפועל שבבעלות עסק או המופעל עליו.
לרעיון יכולה להיות השפעה חמורה יותר על ארגונים ללא מטרות רווח. חוקי המדינה או הסכמי תורמים עשויים לדרוש כי יתרות ההקדש לא יאבדו - מה שאומר שיש לחדש את יתרות ההקדש בתקופות בהן הרווחים על כספים מושקעים הם שליליים. זה יכול לעורר ירידה חדה בכמות הכספים העומדים לרשות הצרכים התפעוליים.
