לְמַמֵן

מטרת הפחת

מטרת הפחת היא להתאים את הכרת ההוצאות של נכס להכנסות שמפיק אותו נכס. זה נקרא עקרון ההתאמה, בו הכנסות והוצאות שניהם מופיעים בדוח רווח והפסד באותה תקופת דיווח, ובכך נותנים את התצוגה הטובה ביותר לגבי ביצועי החברה בתקופת דיווח נתונה.

הצרה בקונספט ההתאמה הזה היא שיש רק קשר קלוש בין ייצור ההכנסות לנכס ספציפי. על פי העקרונות של ניתוח האילוצים, יש להתייחס לכל נכסי החברה כאל מערכת אחת שמייצרת רווח; לפיכך, אין דרך לקשר נכס קבוע ספציפי להכנסות ספציפיות.

כדי לעקוף את בעיית הצמדה זו, אנו מניחים שיעור פחת יציב לאורך חיי השימוש של כל נכס, כך שנערוך קשר בין הכרה בהכנסות והוצאות לאורך זמן. קירוב זה מאיים עוד יותר על האמינות שלנו כאשר חברה משתמשת בפחת מואץ, שכן הסיבה העיקרית לשימוש בה היא לדחות את תשלום המסים (ולא להתאים טוב יותר את ההכנסות וההוצאות). כמו כן, עקרון ההתאמה אינו פועל במקרים בהם מוכרים הוצאות פחת אך אין מכירות, כפי שקורה במצבי מכירה עונתיים.

סוג הפחת המקשר באופן הדוק ביותר בין יצירת הכנסות לשימוש בנכסים הוא שיטת הדלדול המחייבת הוצאות משאבים טבעיים בהפקתם. עם זאת, אפשרות זו אינה זמינה עבור רוב סוגי הנכסים הקבועים.

בשום פנים ואופן אין לראות פחת כקירוב לירידה בשווי ההוגן של הנכס, שכן שווי הוגן יכול לעלות או לרדת לאורך זמן וקשור להיצע ולביקוש, ולא לשימוש.

אם לא היינו משתמשים בפחת כלל, היינו נאלצים לחייב את כל הנכסים בהוצאות ברגע שנקנה אותם. זה יביא להפסדים גדולים בחודשים בהם מתרחשת עסקה זו, ואחריהם רווחיות גבוהה במיוחד בתקופות בהן מוכר סכום ההכנסות המקביל, ללא הוצאות קיזוז. לפיכך, לחברה שלא תשתמש בפחת יהיו הוצאות קדמיות, ותחווה תוצאות פיננסיות משתנות במיוחד.

רישום היומן האופייני לרישום פחת הוא חיוב על הוצאות פחת (המופיע בדוח רווח והפסד) וזיכוי לפחת שנצבר (המופיע כחשבון קונטרה במאזן).