תקציב סטנדרטי מכיל מידע קבוע על הכנסות והוצאות. הוא אינו מספק השתנות כלשהי בכמות היחידות שנמכרו, בנקודות המחיר, ברמות הפעילות וכו '. ככזה, תקציב סטנדרטי מייצג אומדן מיטבי יחיד לביצועים העתידיים של עסק לאורך תקצוב התקצוב. גישה זו עובדת בצורה הטובה ביותר כאשר המודל העסקי פשוט יחסית, לעתים רחוקות הכנסות חורגות מהציפיות וההוצאות צפויות מאוד. לעומת זאת, הוא מתפקד בצורה גרועה בסביבה עסקית נזילה יותר שקשה יותר לחזות אותה. התקציב הסטנדרטי משמש בדרך כלל בסביבת פיקוד ובקרה מרכזית, מכיוון שהוא מאפשר להנהלה הבכירה לשפוט את ביצועי הארגון בהשוואה לתחזית אחת של תוצאות עתידיות.
תקציב סטנדרטי מלווה בדרך כלל בניתוח שונות, המודד את ההבדלים בהכנסות והוצאות בפועל מהציפיות. שונות זו יכולה לשמש בסיס למערכת של בונוסי ביצועים. אם בונוסים מבוססים על שונות, זה מכריח את העובדים לעקוב אחר התקציב, גם אם השינויים הבאים בשוק מראים כי החברה באמת צריכה לסטות מהתכנית לעקוב אחר הזדמנויות חדשות ככל שיופיעו. הצמדת הבונוסים לתקציב גורמת גם לכך שהעובדים נוטים יותר לרפד את התקציבים שלהם כדי להקל עליהם להשיג. פירוש ריפוד הוא כי יעדי ההכנסה נקבעים באופן מלאכותי, בעוד שיעדי ההוצאות נקבעים גבוהים מדי.
למרות שתפיסת התקציב הסטנדרטית היא רחבה ביותר, היא סובלת מכישלון יחיד של תכנון רק של השקפת עתיד אחת, אשר כל עסק לא סביר מאוד להגיע אליה במדויק. ישנן מספר חלופות קיימא לתקציב מסוג זה הנמנעות מגישת האופציה היחידה והן:
תקצוב מתמשך . התקציב מתוקן בכל חודש כדי להוסיף חודש חדש שיחליף את זה שהושלם זה עתה. זו גישה שלוקחת זמן, אך מאפשרת שינויים מצטברים בתקציב.
תקצוב גמיש . תקציב ה- Flex משנה את רמות ההוצאות באופן אוטומטי, תלוי בהכנסות שהושגו בפועל.
תחזית מתגלגלת . במקום להשתמש בכלל בתקציב, שקול לשנות תחזית ברמה גבוהה במרווחים תכופים. לשם כך נדרש מעט עבודה, ומשקף באופן מדויק יותר את הציפיות לטווח הקצר.
בקיצור, התקציב הסטנדרטי הוא השיטה המסורתית להפקת תקציב, אך הוא מוגבל מאוד, ובמידה וממלאים אותו בצורה קפדנית מדי, אינו מאפשר לעסק לנצל הזדמנויות חדשות בהתראה קצרה.
תנאים דומים
תקציב סטנדרטי מכונה גם תקציב סטטי.
