ארבע הדרכים העיקריות להתחשב במלאי הן הזיהוי הספציפי, הראשון בכניסה הראשונה, האחרון בהתחלה הראשונה והשיטות הממוצעות המשוקללות. כרקע, המלאי כולל את חומרי הגלם, העבודה בתהליך והמוצרים המוגמרים שיש לחברה בידי תהליכי הייצור שלה או למכירה ללקוחות. מלאי נחשב לנכס, ולכן על רואה החשבון להשתמש בעקביות בשיטה תקפה להקצאת עלויות למלאי על מנת לרשום אותו כנכס.
הערכת השווי של המלאי אינה נושא מינורי, מכיוון שלשיטת החשבונאות בה משתמשים ליצירת הערכת שווי יש השפעה ישירה על סכום ההוצאה הנגבית מעלות הסחורות שנמכרו בתקופת חשבונאות, ועל כן על סכום ההכנסה שנצברה. הנוסחה הבסיסית לקביעת עלות הסחורות שנמכרו בתקופת חשבונאות היא:
מלאי מתחיל + רכישות - מלאי סיום = עלות הסחורה שנמכרה
לפיכך, עלות הסחורה שנמכרה מבוססת במידה רבה על העלות המוקצית לסוף המלאי, מה שמחזיר אותנו לשיטת החשבונאות הנהוגה בכך. ישנן מספר שיטות לתמחור מלאי שהן:
שיטת זיהוי ספציפית . על פי גישה זו, אתה עוקב בנפרד אחר העלות של כל פריט במלאי ומחייב את העלות הספציפית של פריט בעלות הסחורה שנמכרה כאשר אתה מוכר את הפריט הספציפי שאליו הוקצה עלות זו. גישה זו דורשת כמות עצומה של מעקב אחר נתונים, ולכן ניתן להשתמש בה רק עבור פריטים ייחודיים בעלות גבוהה במיוחד, כגון מכוניות או יצירות אומנות. ברוב המצבים האחרים זו לא שיטה קיימא.
כשאתה קונה מלאי מספקים, המחיר נוטה להשתנות עם הזמן, כך שאתה בסופו של דבר עם קבוצה של אותו פריט במלאי, אך עם כמה יחידות שעולות יותר מאחרות. כשאתה מוכר פריטים ממלאי, עליך להחליט על מדיניות האם לחייב פריטים בעלות הסחורה שנמכרה, ככל הנראה שנקנתה תחילה, או נקנתה אחרונה, או על סמך ממוצע של עלויות כל הפריטים במלאי. הבחירה שלך במדיניות תביא לשימוש בשיטת הראשון בכניסה הראשונה (FIFO), בשיטה האחרונה בכניסה הראשונה (LIFO) או בשיטת הממוצע המשוקלל. נקודות התבליט הבאות מסבירות כל מושג:
שיטה ראשונה בכניסה ראשונה. בשיטת FIFO, אתה מניח שהפריטים שנקנו תחילה משמשים או נמכרים גם הם ראשונים, מה שאומר שגם הפריטים שעדיין במלאי הם החדשים ביותר. מדיניות זו תואמת מקרוב את תנועת המלאי בפועל ברוב החברות, ולכן עדיפה פשוט מנקודת מבט תיאורטית. בתקופות של עליית מחירים (שזה רוב הזמן ברוב הכלכלות), בהנחה שהיחידות המוקדמות ביותר שנרכשו הן הראשונות המשמשות פירושה גם שהיחידות הכי פחות יקרות יחויבו בעלות הסחורה שנמכרה תחילה. משמעות הדבר היא כי עלות הסחורה שנמכרה נוטה להיות נמוכה יותר, ולכן מובילה לסכום גבוה יותר של הרווחים התפעוליים וליותר מס הכנסה ששולם. כמו כן, המשמעות היא כי יש פחות שכבות מלאי מאשר בשיטת LIFO (ראה הבא), מכיוון שתשתמש כל הזמן בשכבות העתיקות ביותר.
שיטת אחרונה, ראשונה החוצה . לפי שיטת LIFO, אתה מניח שהפריטים שנקנו אחרונים נמכרים תחילה, מה שאומר שגם הפריטים שעדיין במלאי הם העתיקים ביותר. מדיניות זו אינה עוקבת אחר שטף מלאי טבעי ברוב החברות; למעשה, השיטה אסורה על פי תקני דיווח פיננסי בינלאומיים. בתקופות של עליית מחירים, בהנחה שהיחידות האחרונות שנרכשו הן הראשונות ששימשו, פירושו גם שעלות הסחורה שנמכרה נוטה להיות גבוהה יותר, ולכן הדבר מוביל לסכום נמוך יותר של הרווחים התפעוליים ולפחות מס הכנסה ששולם. ישנן שכבות מלאי רבות יותר מאשר בשיטת FIFO, מכיוון שהשכבות הוותיקות ביותר אינן יכולות להישטף במשך שנים.
שיטת ממוצע משוקלל . לפי שיטת הממוצע המשוקלל, קיימת שכבת מלאי אחת בלבד, מכיוון שעלות כל רכישת מלאי חדשה מגלגלת לעלות של כל מלאי קיים כדי להפיק עלות ממוצעת משוקללת חדשה, אשר בתורו מותאמת שוב ככל שנרכש מלאי נוסף.
הן בשיטות FIFO והן ב- LIFO נדרשת שימוש בשכבות מלאי, במסגרתן יש לך עלות נפרדת עבור כל אשכול פריטי מלאי שנרכשו במחיר ספציפי. זה דורש כמות ניכרת של מעקב בבסיס נתונים, כך ששתי השיטות עובדות בצורה הטובה ביותר אם המעקב אחר מלאי במערכת מחשב.
