שיעורי העבודה משמשים לקביעת מחיר הזמן שעובד נגבה מהלקוחות וגם עלות זמן העובד למעביד. כאשר נעשה שימוש בשיעור עבודה לצורך הגדרת עלות העבודה, ניתן לעדן אותו עוד יותר בעלות העבודה המצטברת או בעלות העבודה העמוסה במלואה. שקול את ההבדלים והשימושים הבאים:
שיעור עבודה מצטבר . שיעור זה הוא עלות העבודה שתיגרם אם תבוצע פעולה ספציפית. לדוגמא, אם עובד מתבקש לעבוד שעה נוספת, שיעור העבודה המצטבר יכלול ככל הנראה את שכר הבסיס של האדם, כל הפרש משמרות נלווה ומיסי שכר. הרעיון יכול להניב תוצאות שונות מאוד, מכיוון שבקשה ממישהו לעבוד שעות נוספות מניב שיעור עבודה מצטבר בשיעור של 50%. בדרך כלל משתמשים במידע זה כאשר לקוח מבקש הפעלת ייצור מיוחדת במחיר מופחת, ויש לחשב את הרווח המצטבר.
שיעור עבודה עמוס במלואו . שיעור זה מכיל את כל העלויות האפשריות הקשורות לעובד, חלקי המספר הכולל של שעות העבודה על ידי העובד. לדוגמה, העלות עשויה לכלול את תרומת החברה לתוכנית הפנסיה של העובד, כל עלויות ההטבה, מיסי שכר, שעות נוספות, הפרש משמרות ורמת הפיצוי הבסיסית. שיעור זה מצטבר בדרך כלל עבור סיווגים שלמים של עובדים, כך ש (למשל) שיעור העבודה העמוס במלואו עבור מפעיל מכונות ממוצע עשוי להיות זמין בדרך כלל.
כאשר יש להשתמש בשיעור עבודה כשיעור החיוב של עובד ללקוח, מספר שיקולים חייבים להיכנס לחישוב שלו. לכל הפחות, שיעור העבודה לא יכול להיות נמוך מהעלות המצטברת של העובד, שכן אחרת המעסיק היה מפסיד כסף על כל שעה שעבד העובד. במקום זאת, נהוג לבנות בשיעור העבודה חלוקת תקורה של החברה ואחוז רווח סטנדרטי, כך שעלות ארוכת טווח ועמוסה מלאה נקבעת כשיעור העבודה המינימלי האפשרי לחיוב. אפשרות נוספת היא פשוט לקבוע את שיעור העבודה במה שיישא השוק, שעשוי להיות גבוה משמעותית מעלות העובד. במקרה אחרון זה, ניתן למקד את גודל הרווח שהרוויח המעסיק אם הביקוש לעובד הוא משמעותי.
