יש צורך בממוצע של יתרת החוב שיש לשלם כדי למדוד כראוי את מצב האחריות של העסק. גישה זו עובדת טוב יותר מהסכום הנפוץ ביותר, שהוא יתרת החשבונות בסוף החודש. הדבר נחוץ במיוחד כשמשלבים חשבונות המשתלמים ביחס עסקי, ובמיוחד כאשר מידע זה מדווח למלווה כחלק מברית הלוואה.
יתרת החוב הסופית נוטה להיות גבוהה מדי בהשוואה לרוב הימים האחרים בחודש, מכיוון שחלק מהספקים מחייבים רק בסוף החודש. עם זאת, יתרת החובות נוטה לרדת גם מתחת לממוצע בכל יום בו מסתיימת ריצת צ'קים ומשולמת התשלומים. לדוגמא, אם משלמים לספקים פעם בשבוע, יתרת התשלומים תעבור מתחת לממוצע בארבעה ימים בחודש.
בהתחשב בסוגיות אלה, אולי זה הגיוני לצבור את יתרת התשלומים לכל יום עסקים בחודש ואז לחלק למספר ימי העסקים הכולל. כמובן שרמת הדיוק המוגברת כרוכה בעלות העבודה הנוספת הנדרשת למעקב אחר יתרת החובות היומית. זו עדיין עשויה להיות חלופה סבירה אם כותב הדוחות של מערכת הנהלת החשבונות יכול להוציא דוח אוטומטי המפרט את יתרת התשלומים היומית ויוצר אוטומטית נתון ממוצע לתשלומי חשבונות. וריאציה נוספת היא פיתוח נתון חייבים ממוצע חודשי על סמך הנתון השבועי הסופי.
יתכן שלא יהיה צורך לחשב חשבונות ממוצעים לתשלום אם יתרת החוב היומית עקבית יחסית לאורך זמן. עם זאת, קיים סיכון כי יתרת סוף חודש תהיה גבוהה או נמוכה באופן יוצא דופן, אפילו בנסיבות בהן יש מעט שונות ברוב הימים. אם הסיכון לשילוב יתרת חובות חריגה במדידה הוא נמוך, יתכן ויהיה מקובל להשתמש בנתון סוף החודש ולא בסכום החשבונות הממוצע לתשלום.
