שיטת העלות המלאה היא שיטת חשבונאות עלויות הנהוגה בתעשיית הנפט והגז. לפי שיטה זו, כל עלויות רכישת הנכסים, החיפושים והפיתוח מצטברות ומהוונות למאגר עלויות כלל-ארצי. היוון זה מתרחש בין אם באר נחשבת כמוצלחת ובין אם לאו.
עלויות אלה נגבות לאחר מכן בהוצאות באמצעות מערכת יחידת הייצור, המבוססת על עתודות נפט וגז מוכחות. אם זרם תזרימי המזומנים הצפויים מפרויקט צפוי לרדת, בין אם בשל צמצום עתודות משוערות או ירידה במחיר השוק של הסחורה המדוברת, ייתכן שמאגר העלויות המלא הכרוך בפרויקט זה עלול להיפגע. אם כן, סכום ירידת הערך מחויב בהוצאה בבת אחת.
שיטת העלות המלאה הופכת את החברה ליותר רגישה לחיובים גדולים שאינם במזומן בכל פעם שהגורמים הקודמים מביאים לירידה בתזרים המזומנים הצפוי. עד להתרחשות ירידת ערך, רמות הרווח המדווחות עשויות להיראות גבוהות במיוחד, מכיוון שזיהוי ההוצאות בגין עלויות כה רבות נדחה למועד עתידי. הצורך בבדיקות ירידת ערך תקופתיות מגדיל גם את העלות החשבונאית הקשורה לשיטה זו.
גישה שמרנית יותר היא שיטת המאמצים המוצלחת, לפיה עלויות חקירה מהוונות רק אם באר נחשבת כמוצלחת. אם באר אינה נחשבת מוצלחת, העלויות הנלוות מחויבות בהוצאות. פחות סביר ששיטת המאמצים המוצלחת תביא לחיובים גדולים שאינם במזומן, שכן העלויות המהוונות שעלולות להיות כפופות לירידת ערך הן קטנות יותר מאשר בשיטת העלות המלאה.
אף אחת משיטות אלה אינן מנצלות את העלויות של תקורה ארגונית או פעילויות ייצור שוטפות.
