יחס התשלום הוא שיעור הדיבידנדים שמשלמת חברה למשקיעים ביחס לרווח הנקי המדווח שלה. המשקיעים משתמשים בו להערכת יכולתו של עסק לשלם דיבידנד. היחס יכול לשמש להפקת המידע הבא:
יחס גבוה מצביע על כך שדירקטוריון החברה מעביר למעשה את כל הרווחים למשקיעים, מה שמעיד שלא נראה שיש שימוש פנימי טוב יותר בקרנות. זו אינדיקציה חזקה לכך שעסק כבר אינו פועל בשווקי צמיחה כלשהם.
יחס נמוך מעיד על כך שהדירקטוריון עוסק יותר בהשקעה מחדש של הכספים בעסק, כאשר ההנחה היא שהמשקיעים במקום ייצרו תשואה באמצעות הערכת מניותיהם בשוק.
מגמת ירידה ביחס יכולה להצביע על כך שתזרים המזומנים של העסק יורד, כך שיש פחות מזומנים לדיבידנדים.
מגמת עלייה מצביעה על כך שתזרים המזומנים של העסק גדל, מה שמקל על החברה לתמוך בתשלומים רבים יותר.
יחס התשלום הגדול מ -1: 1 אינו בר קיימא, ובסופו של דבר יוביל לירידה מסוכנת ברזרבות המזומנים של העסק. היוצא מן הכלל היחיד הוא כאשר הוצאות שאינן מזומנות, כגון פחת והפחתות, מורידות את הרווח הנקי מתחת לכמות תזרימי המזומנים שנוצרים בפועל.
חישוב יחס התשלום הוא לחלק את סכום הדיבידנדים ששולמו למניה בסכום הרווח הנקי למניה, שהנוסחה היא עבורו:
דיבידנד למניה ÷ רווח למניה = יחס תשלום
יחס התשלום יכול להטעות, מכיוון שהוא משווה פריט מזומן (דיבידנד ששולם) לפריט בסיס צבירה (הכנסה נטו). ייתכן לחלוטין שעסק עשוי לדווח על נתון רווח נקי גבוה מבלי שיהיו לו מספיק תזרים מזומנים לתמיכה בחלוקות דיבידנד גדולות, כך שהקשר בין שתי הנתונים יכול להיות עכור.
מנקודת מבטו של משקיע, היחס צריך להיות יציב או מגמה כלפי מעלה. אחרת, אותם משקיעים שנמשכו למניה בגלל הדיבידנדים המהימנים שלה בעבר ימכרו את מניותיהם, וכתוצאה מכך הפחתה במחיר המניות של החברה.
