יחס ההחזר על ההון העצמי (ROCE) חושף את כמות הרווחים הנקיים שעלולים להיות ניתנים לתשלום לבעלי המניות הרגילים. המדידה משמשת את בעלי המניות כדי להעריך את כמות הדיבידנדים שהם עשויים לקבל מעסק. חישוב ההחזר על ההון העצמי המשותף יכול לשמש גם כמדד פשוט לאופן שבו ההנהלה מניבה תשואה, בהתחשב בכמות ההון הנוכחית שבידינו. מדד ROCE אינו טוב מהסיבות הבאות:
סכום הרווח המדווח אינו עולה בקנה אחד עם סכום המזומנים ששימש לתשלום דיבידנד. לפיכך, לחברה המדווחת על רווח גדול אין כסף מזומן איתו תשלם דיבידנד. מצב זה נפוץ במיוחד כאשר עסק משתמש בבסיס הצבירה של החשבונאות, מכיוון שבסיס הצבירה עשוי לדרוש רישומי יומן לצבור הכנסות או הוצאות שעדיין אין קבלה או תשלום מזומן קשורים בהתאמה.
אין בהכרח קשר בין סכום הדיבידנד ששולם לרווחים בתקופה מסוימת. במקום זאת, הדירקטוריון (המאשר דיבידנדים) אוהב להשיג עקביות בכמות הדיבידנדים המשולמת מתקופה לתקופה, מה שאומר שתשלומי דיבידנד נוטים להיות יציבים יותר מהרווחים.
אם לעסק יש כמות גדולה של תשלומי חוב, יתכן שיהיו מעט כספים לתשלום דיבידנדים לבעלי המניות הרגילות.
ההנהלה יכולה להיות מימון פעולות עם חוב, ולא הון עצמי. פעולה זו מגדילה את התשואה על ההון העצמי המשותף, אך מסתכנת בפשיטת רגל אם ההנהלה אינה יכולה לשלם את החובות במועד.
שימוש טוב יותר במדידה הוא לחבר אותה לניתוח היכן החברה נמצאת במעגל החיים שלה. עסק בוגר עם ROCE גבוה סביר יותר שיהיה לו מספיק מזומנים לתשלום דיבידנדים. לעומת זאת, עסק שצומח במהירות עם ROCE גבוה עשוי להיות בעל מזומנים כה מעטים עד כי אין הוא יכול לשלם דיבידנדים.
התשואה להון משותף מחושבת כ:
(רווחים נטו - דיבידנדים על מניות מועדפות) ÷ (הון עצמי - מניות מועדפות) = תשואה להון משותף
חישוב זה נועד להרחיק את ההשפעות של מניות מועדפות גם מהמנהר וגם מהמכנה, ומשאיר רק את ההשפעות הנותרות של הרווח הנקי וההון המשותף.
אם לעסק אין מניות מועדפות, אז החישובים שלו לתשואה להון משותף ולתשואה להון זהים.
