היוון הוא רישום העלות כנכס, ולא כהוצאה. גישה זו משמשת כאשר עלות לא צפויה להיות נצרכת לחלוטין בתקופה הנוכחית, אלא לאורך זמן ממושך. לדוגמא, ציוד משרדי צפוי לצרוך בזמן הקרוב, ולכן הם מחויבים בהוצאות בבת אחת. רכב נרשם כנכס קבוע ומחויב בהוצאות לאורך תקופה ארוכה בהרבה באמצעות פחת, מכיוון שהרכב ייצרך לאורך זמן רב יותר מאשר ציוד משרדי.
היוון מבוסס גם על מושג החומריות. אם עלות קטנה מדי, היא מחויבת בהוצאה בבת אחת, במקום להתעסק בסדרת חישובים חשבונאיים ורישומי יומן כדי להוון אותה ואז בהדרגה לחייב אותה בהוצאות לאורך זמן. סכום הדולר הספציפי שמתחתיו מחויבים פריטים אוטומטית להוצאות נקרא מגבלת היוון, או מגבלת מכסה. מגבלת התקרה משמשת כדי לשמור על רישום הרשומות ברמה הניתנת לניהול, ובכל זאת מנצל את החלק הארי של כל הפריטים שיש לייעדם כרכוש קבוע.
נעשה שימוש רב באותיות רישיות בסביבות עתירות נכסים, כגון ייצור, שם הפחת יכול להיות חלק גדול מההוצאות הכוללות. לעומת זאת, היוון עשוי להיות נדיר ביותר בתעשיית שירותים, במיוחד כאשר מגבלת המכסה מוגדרת מספיק גבוהה כדי למנוע הקלטה של מחשבים אישיים ומחשבים ניידים כנכסים קבועים.
אם חברה בונה רכוש קבוע, ניתן גם להוון ולעלות את עלות הריבית של כל הכספים המושאלים המשמשים לתשלום עבור הבנייה כחלק מהנכסים הקבועים הבסיסיים. צעד זה נלקח בדרך כלל רק עבור פרויקטים משמעותיים של בנייה.
ניתן להשתמש באותיות רישיות ככלי לביצוע דיווחים על דוחות כספיים. אם מהוונים עלויות שהיו צריכים להיות מחויבים בהוצאות, הכנסות השוטפות מנופחות, על חשבון תקופות עתידיות שעליהן יחויבו כעת פחת נוסף. ניתן להבחין בפרקטיקה זו על ידי השוואת תזרימי מזומנים לרווח נקי; תזרימי המזומנים צריכים להיות נמוכים משמעותית מהרווח הנקי.
המונח "היוון" מתייחס גם לשווי השוק של עסק. הוא מחושב כמספר המניות המצטיין, מוכפל במחיר השוק הנוכחי של המניה. ניתן להגדיר זאת גם כסכום של מניות החברה, רווחים שמורים וחובות ארוכי טווח.
