לְמַמֵן

ישות נפרדת

תפיסת הישות הנפרדת קובעת כי עלינו תמיד לרשום בנפרד את העסקאות של עסק ובעליו. אחרת, קיים סיכון ניכר שהתעסקות של השניים יתערבבו. לדוגמה:

  • בעל לא יכול להוציא כספים מעסק מבלי לרשום אותו כהלוואה, פיצוי או חלוקת הון. אחרת, הבעלים רשאי לקנות משהו (כגון נדל"ן) ולהשאיר אותו בספרי העסק, כאשר למעשה הבעלים מתייחס אליו כאל רכוש אישי.
  • בעל לא יכול להרחיב כספים לעסק מבלי לרשום אותו כהלוואה או כרכישת מניות. אחרת, מזומנים ללא תעודה מופיעים בעסק.
  • בעלים הוא המשקיע היחיד בבניין, וקובע שהעסק שלו יפעל מאותו בניין בתמורה לתשלום שכר דירה חודשי. על העסק לדווח על תשלום זה כהוצאה, ועל הבעלים לדווח עליו כהכנסה חייבת במס.

תפיסת היישות הנפרדת שימושית לקביעת הרווחיות האמיתית ומצבה הכספי של עסק. יש להחיל אותו גם על חטיבות התפעול של עסק, כך שנוכל לקבוע בנפרד את אותו המידע עבור כל חטיבה. הרעיון קשה יותר ליישום ברמת החלוקה, שכן יש פיתוי להקצות הוצאות חברות לכל אחת מהחברות הבנות; זה מקשה על בדיקת הרווחיות והמצב הפיננסי ברמת היחידה התפעולית.

לאחר שנקבעו המדיניות והנהלים לחשבונאות עבור ישות נפרדת, יש לעקוב אחריהם באופן עקבי; אחרת, ימשיך להיות אזור אפור ביחס לעסקאות השייכות לבעלים או לגוף הנפרד.

תפיסת היישות הנפרדת שימושית גם במקרה שיש פסק דין משפטי כנגד עסק, שכן הבעלים אינו מעוניין שיהיו נכסים אישיים מעורבבים באלה של העסק, ולכן כפופים לחילוט.