יחס השמירה הוא שיעור הרווח הנקי שנשמר למימון הצרכים התפעוליים של עסק. רמת שימור גבוהה מצביעה על כך שההנהלה מאמינה שיש שימוש במזומן באופן פנימי המספק שיעור תשואה גבוה מעלות ההון. רמת שמירה נמוכה פירושה שרוב הרווחים מועברים למשקיעים בצורה של דיבידנדים.
היחס משמש משקיעים בצמיחה כדי לאתר את החברות שנראות כי הן חורשות כסף בחזרה לפעילותן, על פי התיאוריה כי הדבר יביא לעלייה בסופו של דבר במחיר המניות שלהן. שימוש צפוי זה ביחס עשוי להיות שגוי במקרים בהם הנהלת החברה צופה ירידה בעסקים, ולכן שומרת על כספים מיותרים פשוט לבניית עתודה כנגד הזמנים הרזים יותר הצפויים בעתיד הקרוב.
ירידה פתאומית ביחס ההחזקה יכולה לשקף הכרה מצד ההנהלה כי אין עוד הזדמנויות השקעה רווחיות לעסק. אם כן, הדבר יכול לאות על ירידה משמעותית במספר המשקיעים בצמיחה ועלייה ניכרת במספר המשקיעים בהכנסות המחזיקים במניות החברה.
נוסחת יחס השמירה היא:
(הכנסה נטו - דיבידנד ששולם) ÷ הכנסה נטו = יחס החזקה
לדוגמא, ABC International מדווחת על רווח נקי של 100,000 $ ומשלמת 30,000 $ דיבידנדים. יחס השמירה שלו הוא 70%, המחושב כדלקמן:
(100,000 $ רווח נקי - 30,000 $ דיבידנדים ששולמו) ÷ 100,000 $ רווח נקי = 70%
בעיה בנוסחה זו היא עיתוי תשלום הדיבידנד. הדירקטוריון רשאי להכריז על דיבידנד אך לא לאשר תשלום עד לתקופה שמחוץ לחישוב יחס ההחזקה, ולכן לא מופיעה חיסור דיבידנד במניין.
בעיה נוספת ביחס היא ההנחה הבסיסית שכמות המזומנים שהפיק עסק תואמת את הרווח הנקי המדווח שלו. יתכן שזה לא המקרה, ובמיוחד על בסיס הצבירה של חשבונאות, שם יכולה להיות הפרדה מהותית בין שני המספרים. כאשר תזרימי המזומנים שונים באופן משמעותי מהרווח הנקי, התוצאה של יחס ההחזקה חשודה ביותר.
יחס ההחזקה הוא ההפוך מיחס התשלום לדיבידנד, המודד את שיעור הרווח הנקי המשולם למשקיעים כדיבידנד או כקנייה חוזרת במניות.
תנאים דומים
יחס ההחזקה מכונה גם יחס הפרישה.
