הנחה מקורית בהנפקה היא ההפרש בין הערך הנקוב של איגרת חוב למחיר בו נמכר במקור למשקיע על ידי המנפיק. כאשר האג"ח נפרע בסופו של דבר במועד הפירעון שלו, הנחה זו משולמת למשקיע, המהווה רווח עבור המשקיע. לצרכי חשבונאות, ההנחה מתייחס כהוצאת ריבית על ידי המנפיק וההכנסה מריבית על ידי המשקיע, והיא מוכרת ככזו ברשומות החשבונאיות שלהם.
לדוגמא, משקיע רוכש איגרת חוב בסכום של 900 דולר מהמנפיק. הערך הנקוב של האג"ח הוא 1,000 דולר. המנפיק מוכן לקבל מחיר נמוך יותר, מכיוון שהריבית הנקובה על האג"ח נמוכה כיום משיעור הריבית בשוק, וקבלת מחיר נמוך יותר מעלה את הריבית האפקטיבית עבור הקונה. כאשר המנפיק פודה את האג"ח, הוא משלם למשקיע את מלוא הערך הנקוב של 1,000 דולר של האג"ח.
סכום היוון ההנפקה המקורי יכול להיות גדול במיוחד כאשר המנפיק מוכר אגרות חוב בריבית אפסית. במקרה זה, סכום ההנחה מייצג את צורת ההכנסה היחידה עבור המשקיע, אשר לכן יציע סכום נמוך משמעותית מהערך הנקוב לפני שיסכים לרכוש את האג"ח. זה לא בהכרח מהווה מציאה עבור המשקיע; יש להשוות את התשואה הכוללת לזו של איגרות חוב אחרות, הכוללות את הסיכון הנלווה למחדל, כדי לראות אם ההנחה מייצגת עסקה טובה.
סכום הנחת ההנפקה המקורית מדווח על ידי המשקיע כחלק מההכנסה החייבת במס כאשר הוא נצבר לאורך שארית אגרת החוב הבסיסית, ללא קשר לקבלת תשלומים כלשהם מהמנפיק בתקופה זו. בנוסף, המשקיע רשאי לשלם מיסים על הכנסות הריבית שהתקבלו בפועל ועל כל יישום ממומש במחיר השוק של איגרות החוב הבסיסיות.
