על פי תפיסת הזהירות, אל תזלזלו בכמות ההכנסות המוכרות או לזלזל בסכום ההוצאות. כמו כן, צריך להיות שמרני ברישום כמות הנכסים, ולא לזלזל בהתחייבויות. התוצאה צריכה להיות דוחות כספיים המוצהרים באופן שמרני.
דרך נוספת להסתכל על זהירות היא לרשום עסקת הכנסה או נכס רק כאשר הדבר וודאי, ולרשום עסקת הוצאות או התחייבות כאשר הדבר אפשרי. בנוסף, היית נוטה לעכב את ההכרה בעסקת הכנסות או נכס עד שתהיה בטוח בכך, ואילו היית נוטה לרשום הוצאות והתחייבויות בבת אחת , כל עוד הן אפשריות. כמו כן, בדוק באופן קבוע נכסים כדי לראות אם הם ירדו בערכם, והתחייבויות כדי לראות אם הם גדלו. בקיצור, הנטייה בתפיסת הזהירות היא לא להכיר ברווחים או לפחות לעכב את ההכרה שלהם עד שעסקאות הבסיס יהיו ודאיות יותר.
מושג הזהירות לא ממש מרחיק לכת כדי לאלץ אותך לרשום את העמדה הכי פחות חיובית (אולי זה יזכה במושג הפסימיזם!). במקום זאת, מה שאתה חותר אליו הוא לרשום עסקאות המשקפות הערכה מציאותית של ההסתברות להתרחשות. לפיכך, אם היית יוצר רצף עם אופטימיות בקצה אחד ופסימיות מצד שני, מושג הזהירות היה מציב אותך רחוק יותר לכיוון הצד הפסימי של הרצף.
זהירות תופעל בדרך כלל בהקמת, למשל, קצבה לחשבונות מסופקים או עתודה למלאי מיושן. בשני המקרים טרם זוהה פריט ספציפי שיגרום להוצאה, אך אדם נבון היה רושם עתודה בציפייה לסכום סביר של הוצאות אלה שייווצרו בשלב כלשהו בעתיד.
עקרונות חשבונאות מקובלים בדרך כלל משלבים את תפיסת הזהירות בסטנדרטים חשבונאיים רבים, אשר (למשל) מחייבים אותך לרשום רכוש קבוע כאשר ערכם ההוגן יורד מתחת לערכי הספר שלהם, אך אינם מאפשרים לך לרשום רכוש קבוע כאשר ההפך מתרחש . תקני דיווח פיננסי בינלאומיים אכן מאפשרים הערכה מחדש של נכסים קבועים, ולכן אינם עומדים בקפדנות רבה כל כך במושג הזהירות.
מושג הזהירות הוא רק קו מנחה כללי. בסופו של דבר, השתמש בשיקול דעתך הטוב ביותר בקביעת אופן ומתי להקליט עסקה חשבונאית.
