יחסי כושר הפירעון משווים אלמנטים שונים בדוחות הכספיים של הארגון. כוונתה של השוואה זו היא להבחין ביכולתה של ישות היעד להישאר ממוסדת. בדרך כלל משתמשים במלווים ובמחלקות האשראי הביתיות ביחסי כושר פירעון כדי לקבוע את יכולתם של הלקוחות להחזיר את חובותיהם. דוגמאות ליחסי כושר פירעון הן:
יחס שוטף . מדובר בנכסים שוטפים המחולקים בהתחייבויות שוטפות, ומציין את היכולת לשלם עבור ההתחייבויות השוטפות עם התמורה מפירוק נכסים שוטפים. היחס יכול להיות מוטה על ידי כמות מלאי גדולה במיוחד, שיכולה להיות קשה לחיסול בטווח הקצר.
יחס מהיר . זה זהה ליחס הנוכחי, אלא שמלאי אינו נכלל (מה שהופך אותו לאינדיקטור טוב יותר לפירעון). יתרת הנכסים במניין ניתנת להמרה ביתר קלות למזומן.
יחס חוב להון . זה משווה את סכום החוב המצטבר לסכום ההון העצמי שנבנה בעסק. אם היחס גבוה מדי, זה מצביע על כך שהבעלים מסתמכים במידה מופרזת על חובות למימון העסק, דבר שעלול להוות בעיה אם תזרים המזומנים אינו יכול לתמוך בתשלומי ריבית.
יחס כיסוי ריבית . זה מודד את יכולתה של חברה לשלם את הריבית על חובה החוב. יחס כיסוי ריבית גבוה מצביע על כך שחברה יכולה לשלם את הוצאות הריבית שלה פי כמה, ואילו יחס נמוך מהווה אינדיקטור חזק לכך שחברה עשויה למחדל את תשלומי ההלוואה שלה.
אם יש יחס ספציפי שנחשב ליחס הפירעון החיוני, זו השוואת רווחים לפני פריטים שאינם מזומנים, חלקי כל ההתחייבויות. הנוסחה היא:
(רווחים נטו לאחר מס + פחת + הפחתות) ÷ כל ההתחייבויות
יחס כושר פירעון גבוה מעיד על יכולת טובה יותר לעמוד בהתחייבויות העסק. עם זאת, היחס אינו מעיד לחלוטין על כושר הפירעון, מכיוון שהוא מבוסס על רווחים שאינם בהכרח מקבילים לתזרים המזומנים. ניתוח כושר פירעון גם אינו מתחשב ביכולתו של עסק להשיג מימון חדש לטווח ארוך, כגון מכירת מניות או אגרות חוב. לפיכך, יש להוסיף את השימוש ביחסי הפירעון למידע אחר בכדי להשיג הבנה מלאה של כושר הפירעון של עסק.
עדיף לבדוק את כל יחסי הפירעון בקו מגמה, כדי לראות אם מצבו של עסק מחמיר עם הזמן.
