יחסי מינוף משמשים לקביעת הרמה היחסית של עומס החוב שעסק עבר. יחסים אלה משווים את חובת החוב הכוללת לנכסים או להון של עסק. יחס גבוה מעיד על כך שייתכן שעסק נגרם חוב ברמה גבוהה יותר מכפי שניתן לצפות באופן סביר לשרת בתזרימי מזומנים שוטפים. שני יחסי המינוף העיקריים הם:
יחס חוב . משווה נכסים לחובות ומחושב כסך החוב חלקי סך הנכסים. יחס גבוה מצביע על כך שעיקר רכישות הנכסים ממומנות באמצעות חוב.
יחס חוב להון . משווה את ההון לחוב ומחושב כסך החוב חלקי סך ההון. יחס גבוה מצביע על כך שבעלי העסקים עשויים שלא לספק הון עצמי מספיק למימון עסק.
יחסי מינוף הם למעשה מדדי סיכון, מכיוון שלווה שאינו יכול להחזיר את התחייבויות החוב שלו נמצא בסיכון ניכר להיכנס להגנת פשיטת רגל. עם זאת, כמות מינוף צנועה יכולה להועיל לבעלי המניות, מכיוון שמשמעותה שעסק ממזער את השימוש בהון לצורך מימון הפעילות, מה שמגדיל את התשואה להון עבור בעלי המניות הקיימים.
מלווה פוטנציאלי רשאי להשתמש ביחסי מינוף כחלק מהניתוח שלו האם להלוות כספים לעסק. עם זאת, יחסים אלה אינם מספקים מידע מספק להחלטת הלוואות. המלווה צריך גם לדעת אם עסק מייצר תזרימי מזומנים מספיקים להחזר חוב, שכולל בחינה של דוח רווח והפסד הן על דוח תזרימי המזומנים. המלווה יבדוק גם את תקציב החברה כדי לראות אם תזרימי המזומנים הצפויים יוכלו להמשיך ולתמוך בתשלומי החוב השוטפים.
בנוסף, אופי הענף בו נמצא עסק ממלא תפקיד משמעותי בהחלטת ההלוואות. לדוגמא, אם לענף יש מעט מתחרים, ישנם חסמי כניסה גבוהים ויש היסטוריה ארוכה של רווחים מעל הממוצע, אז כנראה שארגון יכול לשמור על עומס חוב גבוה לאורך זמן רב. לעומת זאת, בענף שבו נתח השוק משתנה ללא הרף, מחזורי המוצרים קצרים ודרישות ההשקעה בהון גבוהות, די קשה לקבל תזרים מזומנים יציב - והמלווים נוטים פחות להלוות כסף.
בקיצור, יחסי מינוף משמשים לחלק מהניתוח בעת הקביעה האם להלוות כסף, אך יש צורך במידע רב נוסף לפני שניתן לקבל החלטת הלוואות.
