עסקת מכירה והשכרה מתרחשת כאשר המוכר מעביר נכס לקונה, ואז שוכר את הנכס מהקונה. הסדר זה מתרחש לרוב כאשר המוכר זקוק לכספים המשויכים לנכס הנמכר, למרות שהוא עדיין זקוק לתפוס את השטח. כאשר מתרחשת עסקה כזו, השלב החשבונאי הראשון הוא לקבוע אם העסקה הייתה בשווי הוגן. ניתן לשפוט זאת על פי אחת מההשוואות הבאות:
השווה את ההפרש בין מחיר המכירה של הנכס לבין שוויו ההוגן.
השווה בין הערך הנוכחי של תשלומי השכירות לבין הערך הנוכחי של תשלומי השכירות בשוק. זה יכול לכלול אומדן של כל תשלומי החכירה המשתנים שצפוי להיערך באופן סביר.
אם השוואה זו מביאה לקביעה כי עסקת מכירה והשכרה אינה לפי שווי הוגן, על הישות להתאים את מחיר המכירה על אותו בסיס ששימש בדיוק כדי לקבוע אם העסקה הייתה לפי שווי הוגן. זה יכול לגרום להתאמות הבאות:
כל עלייה במחיר המכירה של הנכס מתחשבת כתשלום מראש לשכר דירה
כל הפחתה במחיר המכירה של הנכס מתייחסת למימון נוסף הניתן לחוכר המוכר על ידי המשכיר הקונה. על חוכר המוכר להתאים את שיעור הריבית על התחייבות זו כדי להבטיח:
הריבית על ההתחייבות אינה גדולה מתשלומי הקרן במהלך תקופת החכירה קצרה יותר ותקופת המימון; ו
השווי הנקוב של הנכס אינו גדול מהערך הספרי של ההתחייבות במועד מוקדם יותר לסיום החכירה או למועד בו בקרת הנכס עוברת למשכיר הקונה.
בהסדר זה, התמורה ששולמה עבור הנכס מתייחסת כעסקת מימון על ידי שני הצדדים. עם זאת, אם יש אפשרות לרכישה חוזרת לפיה המוכר יכול לרכוש מאוחר יותר את הנכס, הרי שהעסקה הראשונית לא יכולה להיחשב כמכירה. היוצאים מן הכלל היחידים הם כאשר:
ישנם נכסים חלופיים הזמינים בשוק, וכן
המחיר שלפיו ניתן לממש את האופציה הוא השווי ההוגן של הנכס במועד מימוש האופציה.
אם עסקת מכירה והשכרה איננה נחשבת למכירה, אזי חוכר המוכר אינו יכול לבטל את הכרת הנכס, ומחשב לסכומים שהתקבלו כהתחייבות. כמו כן, המשכיר הקונה אינו מכיר בנכס שהועבר, ומחשב עבור סכום כלשהו ששולם כחיוב.
