יחס תשואת הדיבידנד מראה את חלק הדיבידנדים שמשלמת חברה בהשוואה למחיר השוק של מניותיה. לפיכך, יחס תשואת הדיבידנד הוא החזר ההשקעה למשקיע אם המשקיע היה קונה את המניה במחיר השוק בתאריך המדידה.
כדי לחשב את היחס, חלק את הדיבידנדים השנתיים ששולמו למניה במניה למחיר השוק של המניה בסוף תקופת המדידה. מכיוון שמחיר השוק של המניה נמדד בתאריך אחד, וייתכן שמדידה זו אינה מייצגת את מחיר המניה בתקופת המדידה, שקול להשתמש במקום זאת במחיר מניות ממוצע. החישוב הבסיסי הוא:
דיבידנד שנתי ששולם למניה ÷ מחיר השוק של המניה = יחס תשואת דיבידנד
התוצאה מתבטאת באחוזים.
דוגמא לשיעור תשואת דיבידנד
חברת ABC משלמת למשקיעיה דיבידנדים בסך 4.50 דולר ו -5.50 דולר למניה בשנת הכספים הנוכחית. בסוף שנת הכספים, מחיר השוק של המניה שלה הוא 80.00 דולר. יחס תשואת הדיבידנד שלה הוא:
10 $ דיבידנדים ששולמו ÷ 80 $ מחיר המניה
= 12.5% יחס תשואת דיבידנד
בעיה במדידה היא האם לכלול במונה רק דיבידנדים ששולמו, או גם דיבידנדים שהוכרזו אך טרם שולמו. יתכן כי תהיה חפיפה בתקופות המדידה אם תשתמש הן בדיבידנד ששולם והן בדיבידנדים שהוכרזו. לדוגמא, חברה משלמת דיבידנדים בסך 10.00 דולר במהלך שנת הכספים, אך אז גם מצהירה על דיבידנד רגע לפני תום תקופת הדיווח. אם אתה מודד על סמך מזומנים שהתקבלו, אתה לא צריך לכלול את סכום הדיבידנד שהוכרז; במקום זאת, למדוד אותו בשנת הכספים שלאחר מכן, כאשר תקבל את המזומנים מהדיבידנד. פעולה זו היא בעצם שימוש במזומן של חשבונאות.
מדידה זו אינה מועילה כאשר חברה מסרבת לשלם דיבידנדים כלשהם, ומעדיפה במקום לחרוש מזומנים חזרה לעסק, מה שככל הנראה מוביל לעליית מחיר מניות לאורך זמן מכיוון שעסק הבסיס נתפס על ידי קהילת ההשקעות כבעל ערך רב יותר.
