ההבדל בין חוב מקורי לחוב שאינו מקורה הוא היכולת של המלווה לקחת את נכסי הלווה אם החוב לא משולם. חוב שאינו מיועד מעדיף את הלווה, ואילו חוב מימון מעדיף את המלווה. כאשר ניתנות למלווה זכויות פנייה בהסדר הלוואה, המשמעות היא שהמלווה יכול להמשיך בהחזר החוב מהלווה על ידי תפיסת נכסי לווה ייעודיים. לפיכך, חוב ריקורס מתייחס להסכם בו המלווה יכול לצרף נכסי לווה, ואילו חוב שאינו רסורס מתייחס להסכם בו המלווה אינו יכול לעשות זאת (למעט נכסים שמוגדרים כבטוחות). עם זאת, הסדר פנייה רשאי לאפשר רק למלווה לצרף נכסי לווה שזוהו ספציפית, שמעבר להם אין למלווה יכולת להשיג נכסי לווה נוספים. במקרה הזה,יתכן וקיומה של תכונת פיצוי אינו מספק הפחתת סיכונים מלאה עבור המלווה.
המלווה מסוגל ביותר להטיל על הלווה הסכם חוב פיצוי כאשר הלווה אינו מצליח להשיג מימון במקום אחר בתנאים טובים יותר, ובמיוחד כאשר הלווה נמצא במצב כלכלי קשה. לעומת זאת, לווה יוכל לדרוש תנאי חוב ללא מימוש אם הוא יכול לבחור בין מלווים רבים ויש לו תוצאות כלכליות כה טובות ועתודות נכסים עד כי הוא יכול להצדיק את דרישותיו.
המלווה עשוי להיות מוכן יותר להעניק אשראי במסגרת הלוואת פיצוי בשיעור ריבית נמוך יותר מאשר המקרה בהלוואה שאינה מקורה, שכן הסיכון להחזר המלווה מצטמצם במצב שאינו פותר. כתוצאה מכך, חלק מהלווים מוכנים יותר לקבל תנאי פנייה תמורת ריבית מופחתת ו / או תנאי הלוואה קלים אחרים. לחלופין, המלווה עשוי להיות מוכן להעניק פחות אשראי במסגרת הסכם שאינו מיועד, בדרך כלל רק עד סכום הביטחונות המוצבים כנגד השטר. מכיוון שלמלווה אין מנוס מעל סכום הביטחונות, זה מסוכן מדי להאריך אשראי נוסף.
למלווה יש יותר כוח בשוק אשראי צפוף, ולכן הוא מסוגל יותר להטיל תנאי פנייה. הסיבה היא שפחות מלווים מוכנים להנפיק כספים, מה שממזער את רמת התחרות בין המלווים לעסקי הלווים.
