סקירת שיטת זיהוי ספציפית
שיטת הזיהוי הספציפית משמשת למעקב אחר פריטי מלאי בודדים. שיטה זו ישימה כאשר ניתן לזהות פריטים בודדים בצורה ברורה, כגון מספר סידורי, תאריך קבלה מוטבע, ברקוד או תג RFID.
דרישות שיטת זיהוי ספציפיות
הדרישות העיקריות של מערכת מעקב זיהוי ספציפית הן:
להיות מסוגל לעקוב אחר כל פריט מלאי בנפרד. השיטה הקלה ביותר היא תווית מתכת או נייר עמידה המכילה מספר סידורי. לחלופין, תג זיהוי תדרי רדיו יכול להכיל מספר ייחודי המזהה את המוצר.
להיות מסוגל לעקוב אחר העלות של כל פריט בנפרד. על מערכת החשבונאות לזהות בבירור את העלות של כל פריט שנרכש, ולשייך אותו למספר זיהוי ייחודי.
להיות מסוגל להקל על המלאי בעלות הספציפית המשויכת למוצר מלאי כאשר הוא נמכר.
ניתן להשיג דרישות אלה באמצעות מערכת חשבונאית פשוטה, אולי רק גיליון אלקטרוני, ההופך את שיטת הזיהוי הספציפית לחלה על עסקים קטנים יותר (במיוחד כאשר נפחי היחידות נמוכים).
שיטת זיהוי ספציפית יתרונות וחסרונות
שיטת הזיהוי הספציפית מציגה מידת דיוק גבוהה לעלות המלאי, שכן ניתן לרשום את העלות המדויקת בה נרכש משהו ברשומות המלאי, ולגבות את עלות הסחורה שנמכרה בעת מכירת הפריט הקשור.
עם זאת, לעתים רחוקות משתמשים בשיטה זו מכיוון שיש מעט מוצרים שנרכשו שמזוהים בבירור ברשומות החשבונאיות של החברה עם קוד זיהוי ייחודי. לפיכך, היא מוגבלת בדרך כלל לפריטים ייחודיים בעלי ערך גבוה שדרוש להם בידול כזה. במקום זאת, רוב הארגונים מוכרים מוצרים שהם למעשה ניתנים להחלפה, ולכן הם נוטים יותר להשתמש במערכת FIFO, LIFO, ממוצע משוקלל או מערכת דומה.
כמו כן, לוקח זמן רב לעקוב אחר מלאי על בסיס יחידה בודדת, מה שמגביל את השימוש בו בכמויות מלאי קטנות יותר.
דוגמאות לשימוש בשיטת זיהוי ספציפית
דוגמאות לסיטואציות בהן שיטת הזיהוי הספציפית תיושם הן ספק של שעונים יפים או גלריה לאמנות.
