דגימה לא סטטיסטית היא הבחירה בקבוצת בדיקה המבוססת על שיקול דעתו של הבודק, ולא על פי שיטה סטטיסטית רשמית. לדוגמה, בוחן יכול להשתמש בשיקול דעתו שלו כדי לקבוע אחת או יותר מהבאות:
גודל המדגם
הפריטים שנבחרו לקבוצת הבדיקה
כיצד מעריכים את התוצאות
כדי להפחית את כמות השונות בגודל מדגם שאינו נקבע סטטיסטית, בוחן בדרך כלל מתייחס לטבלה המפרטת את הגדלים המשוערים לשימוש. לדוגמא, מצב בסיכון נמוך עשוי לקרוא לבחירה של 25 רשומות, בעוד שמצב בסיכון גבוה עשוי לחייב את הבחירה של 100 רשומות.
כאשר משתמשים בגישה לא סטטיסטית לבחירת הפריטים לקבוצת מבחן, הבוחן לא צריך להכניס יותר מדי הטיה לבחירות. לדוגמא, אל תישען יותר מדי על חשבוניות ספקיות בהן סכום החשבונית עולה על $ 10,000 ושם הספק מתחיל בסימן "P". במקום זאת, הבחירה צריכה להתקרב ככל האפשר לייצוג כל אוכלוסיית הרשומות.
זה הגיוני להשתמש בדגימה לא סטטיסטית כאשר גודל האוכלוסייה קטן מאוד. במקרה זה, לא יעיל להקדיש זמן נוסף להקמת מדגם סטטיסטי. גישה זו שימושית גם בתחומים בהם רשומות ספציפיות מכילות מידע רגיש, ולכן יש לבחון אותה. לדוגמה, בוחן אולי ירצה לבחור את החשבוניות של משרדי עורכי דין ספציפיים, מכיוון שמשרדים אלה עוסקים בחובות סביבתיות, העשויות להיות כרוכות בהתחייבויות משמעותיות.
