תקצוב מבוסס פעילות הוא מערכת תכנון לפיה עלויות משויכות לפעילויות, ואז מתוקצבות ההוצאות על בסיס רמת הפעילות הצפויה. גישה זו שונה ממערכת התקצוב המסורתית יותר, בה רמות העלות הקיימות מותאמות לאינפלציה ולשינויים משמעותיים בהכנסות על מנת להפיק את התקציב השנתי.
מערכת תקצוב מבוססת פעילות מאפשרת עידון גבוה בתכנון העלויות, וממקדת את תשומת הלב בהיקף וסוגי הפעילויות המתרחשים בתוך עסק. תוצאה סבירה של שימוש במערכת זו היא תכנון ההנהלה להפחתת רמות הפעילות הנדרשות לייצור הכנסות, מה שבתורו משפר את הרווחים. המשמעות היא גם שמנהלים נאלצים להכיר מידע מפורט על תהליכי החברה אם הם רוצים לשפר את מבנה העלויות של העסק.
יתרון נוסף של המערכת הוא הקשר החזק בינה לבין יעדי חברת האם. באופן אידיאלי, ההנהלה יכולה להשתמש במערכת כדי לראות כמה עלות קשורה לכל חלק בעסק, ואז להחליט אם יש להקצות כספים לכל אזור או ממנו. זה יכול לגרום לשינוי במימון לתמיכה בחלקים מהעסק עליהם ההנהלה רוצה לשים דגש רב יותר, כמו פיתוח מוצרים חדשים או הפצת מוצרים באזור גיאוגרפי חדש.
החיסרון של תקצוב מבוסס פעילות הוא העומס המוגבר הנדרש למעקב אחר פעילויות, שייתכן שלא קיימות מערכות מעקב מסורתיות. כמו כן, יש לייחס את העלויות לפעילויות, שעבורן יתכן שגם לא יהיו מערכות. כתוצאה מכך, הקמת מערכת כזו עשויה להיות קשה. ארגון עשוי לגלות כי תקצוב מסוג זה יכול להתגלגל ביתר קלות על בסיס פיילוט, אולי על ידי שימוש בו למחלקה אחת או מרכז רווחים, ומעקב אחר השפעתו על תהליך התקצוב.
