יחס כיסוי הדיבידנד מודד את מספר הפעמים שחברה יכולה לשלם דיבידנד לבעלי מניותיה. הרעיון משמש את המשקיעים להערכת הסיכון לאי קבלת דיבידנד. לפיכך, אם לחברה יש שיעור גבוה של הרווח הנקי לסכום התשלומים הדיבידנד השנתי הכולל שלה, קיים סיכון נמוך לכך שהעסק לא יוכל להמשיך בתשלומי דיבידנד באותו סכום. לעומת זאת, אם היחס הוא פחות מאחד, ייתכן שהעסק לווה כסף על מנת לבצע תשלומי דיבידנד, שאינו בר קיימא.
הנוסחה ליחס כיסוי הדיבידנד היא לחלק את הרווח הנקי השנתי בדיבידנד השנתי, כדלקמן:
רווח נקי שנתי ÷ סך כל הדיבידנדים ששולמו לבעלי המניות המשותפים = יחס כיסוי דיבידנד
וריאציה היא להסיר מנתון הרווח הנקי את סכום כל תשלומי הדיבידנד המועדפים הנדרשים, מכיוון שתשלומים אלה אינם באמת זמינים לבעלי המניות המשותפים. גרסה שונה זו של הנוסחה היא:
(רווח נקי שנתי - תשלומי דיבידנד מועדפים נדרשים) ÷ סך כל הדיבידנדים ששולמו לבעלי המניות המשותפים
לדוגמא, עסק מדווח על רווחים שנתיים של 1,000,000 $, עליו לשלם 100,000 $ לשנה לבעלי המניות המועדפים עליו, ושילם 300,000 $ לדיבידנדים לבעלי המניות המשותפים שלו בשנה האחרונה. התוצאה היא יחס כיסוי הדיבידנד הבא:
(1,000,000 $ רווח נקי שנתי - 100,000 $ דיבידנדים מועדפים) ÷ 300,000 $ דיבידנדים שנתיים לבעלי המניות המשותפים
= יחס 3: 1
אם כי שימושי כאינדיקטור כללי לסיכון בתשלום, יש כמה בעיות ביחס, כדלקמן:
- הרווח הנקי אינו שווה בהכרח לתזרים המזומנים, ולכן עסק יכול לדווח על רווחים גבוהים, ובכל זאת אין לו מזומנים לשלם תשלומי דיבידנד. הדבר נפוץ ביותר בעסק צומח, שבו הון חוזר נוטה לספוג עודפי מזומנים.
- נתון הרווח הנקי אינו מובטח להמשך העתיד, ולכן רמת הסיכון המצוינת ביחס עשויה להיות שגויה. הדבר שכיח ביותר כאשר ישנם חסמי כניסה נמוכים בענף ומחזורי המוצרים קצרים, כך שמתחרים חדשים יוכלו לקחת נתח שוק תוך פרק זמן קצר.
- היחס ישתנה אם הדירקטוריון ישנה את סכום הדיבידנדים ששולמו לבעלי המניות המשותפים.
